איך הריכוזיות פוגעת בכולנו  ומה אפשר לעשות כדי להפסיק אותה  

מדריך ידידותי לאזרח הנבוך

 מה דעתכם על התסריט הבא: בנאדם ניגש למנהל הבנק שלו ומבקש אישור להלוואה על 90% משווי הנכס שהוא רוצה לקנות. בנוסף, הוא מדגיש, אין לו שום כוונה לתת לבנק ערבות כלשהי. במקרה כזה המנהל לא יסתפק במבט נדהם, אלא גם, סביר להניח, ישלח אותו להסתכלות. אבל בואו נעשה ניסוי קטן: קחו את הסיפור ותחליפו את הבנאדם האלמוני בטייקון נודע; ואת מנהל הבנק במילה 'הציבור'. אה, ועוד משהו: תורידו גם את החלק שבו הטייקון מבקש אישור.

 ברוכים הבאים לעולם האמיתי.

התיאור הנ"ל לא לקוח מקומדיית מצבים, אלא מהטרגדיה שנקראת המשק הישראלי. פירמידות השליטה, גרעיני השליטה וההחזקות הצולבות (מושגים שנסביר מיד) מאפשרים לבעלי ההון לגזור קופון על חשבון כספו של הציבור, בלי לשאול אף אחד ובלי לתת ערבויות למקרה של חוסר יכולת להחזיר חובות.

16 משפחות שולטות בכ-50% מן המשק בישראל. זוהי קבוצה נבחרת, שאיש לא בחר בה; קבוצה של בעלי הון שנהנים מכל השמנת והתשואות שמניב מאגר הכספים והמשאבים של המדינה, כאשר לכל השאר - לכל הציבור הרחב - נשארים רק הפירורים שהם משאירים.

 את המצב הזה אפשר וצריך לשנות.

צריך לפרק את פירמידות השליטה ואת ההחזקות הצולבות עכשיו.

רק כך תוחזר לציבור האזרחים השליטה על הכסף שלהם.

מהן פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות?

בקצרה, 'פירמידות שליטה' הוא כינוי למצב שבו נוצר פער בין ההחזקות של אדם בחברה מסוימת (כלומר: החלק שעליו הוא שילם כדי לרכוש אותו) לבין השליטה של אותו אדם בפועל (כלומר: היכולת למנות מנהלים ודירקטורים, לשלם להם שכר גבוה ולהכווין את פעילותה של החברה).  במצב הקיים כיום, טייקון יכול לרכוש נתח קטנטן מחברה – בסדר גודל של 5% - אך בגלל פירמידות השליטה הוא נחשב לבעל השליטה בחברה, ויכול לעשות בה כבתוך שלה. באופן דומה פועלים 'גרעיני שליטה' במוסדות הפיננסיים – החזקה של 5% בלבד המעניקה שליטה מוחלטת בצעדיו של המוסד.

"אבל מה זה קשור אלי? אני בכלל לא משקיע בבורסה!" – אתם בטח שואלים.

כאן בדיוק נכנס נושא ההחזקות הצולבות. במצב הנוכחי, טייקונים וקבוצות עסקיות יכולים להיות בעלי שליטה והחזקות בחברות שמגייסות הון ואשראי לפעילותם (כמו תנובה, אורנג', דלק וכדומה), ובמקביל בחברות שמעניקות הון ואשראי (בנקים, חברות שמנהלות פנסיות וקרנות).

אתם רואים את ניגוד העניינים שנוצר בכזה מצב? גם אנחנו.

עוד לא נולד המנהל שיאמר 'לא' לבוס שלו. עוד לא נולד הדירקטור שיפעל בניגוד לאינטרס של הטייקון שמינה אותו. וכך, כאשר בעל השליטה רוצה לצאת להרפתקה פיננסית שדרוש לה הרבה כסף - למשל: לקנות חברה, או להשקיע באפיק כלשהו - מספיק שהוא ימצמץ וההלוואה הדרושה תעמוד לרשותו, באדיבות הבנק או המוסד הפיננסי האחר שמצוי בשליטתו.  

מובן שהטייקון גם לא נדרש להעמיד ערבויות הולמות למקרה שההרפתקה הקטנה שלו תתברר כפארסה. הבנק הרי לא יערים קשיים על הבוס. וכך כאשר ההרפתקה מסתיימת בכישלון, והטייקון לא מצליח להחזיר לבנק ולמשקיעים את החובות - אל דאגה: יש תספורת חוב. החוב יקוצץ, המשקיעים והבנק שהלווה יפסידו המון כסף, והטייקון ישוב לביתו בשלום.

 וכך, שולטים להם הטייקונים במשק שלנו מבלי שיצטרכו אפילו להשקיע סכום יותר מדי גדול. פירמידות השליטה מאפשרות להם לשלוט במספר רב של חברות ציבוריות; ההחזקות הצולבות מאפשרות להם לשלוט בגופים פיננסיים במקביל; והחגיגה בעיצומה.

וחשוב להדגיש: כשאנחנו אומרים 'מוסד פיננסי', זה לא משהו שנמצא אי שם ברחוב אחד העם, ומעניין רק אנליסטים וברוקרים; מוסד פיננסי אלה הבנקים שבהם שמורים החסכונות שלנו; קרנות הפנסיה שבהם הפקדנו את הכסף שישמש אותנו לעת זקנה; קרנות נאמנות שבהן נמצאים כספים ששייכים לכולנו. לכלל הציבור הרחב.

וכאשר מוסד פיננסי נשלט ע"י טייקון, נותן הלוואות לטייקון ומוותר על חובות לטייקון - הוא לא מפסיד את הכסף שלו; הוא מפסיד את הכסף שלך ושלי.

"רגע אחד!", אתם בטח צועקים, "איפה שומרי הסף בכל הסיפור הזה?! איפה הגופים המוסדיים, הרגולטורים, איפה חברות הערכת השווי, איפה נבחרי הציבור, איפה כלי התקשורת??"

ובכן - למרבה הצער, כל שומרי הסף כשלו בתפקידם להגן על הציבור מפני כוחם של בעלי ההון.

 הגופים המוסדיים, שאמורים להגן על הכסף שלך ושלי, מזמן מתפקדים כאומרי הן של בעל השליטה. אלה הם בדיוק הגופים הפיננסיים שנשלטים על ידו בהחזקות הצולבות, זוכרים?

הרגולטורים לא יכולים לעשות הרבה. זוכרים שבגלל הפירמידות, הטייקון למעשה מחזיק רק ב-5% מהחברה שבה הוא שולט? אם הרגולטור יפעיל סנקציה על החברה, זה יפגע בעיקר ב-95% המחזיקים מקרב הציבור, ובקושי ידגדג לטייקון עצמו.

ומה עם חברות הערכת השווי? לא נעים להגיד, אבל הטייקונים יכולים לקנות להם הערכות שווי המתאימה לצורכיהם, בין אם היא אמיתית ובין אם לא. כך מקבל הטייקון הערכת שווי מופרזת בנוגע לחברה שהוא רוצה להעביר לשליטתו, אך כאשר מתברר שקנה חתול בשק והחברה שנקנתה קורסת - את ההפסדים סופג ציבור בעלי המניות, ולא הטייקון.

נבחרי הציבור, לא צריך להזכיר, שבויים לא פעם בקשרי הון-שלטון. המדינה קטנה, הצמרת צפופה, וההתחככות כמעט בלתי נמנעת. וכאשר נבחר הציבור מצחקק בערב עם בעלי ההון על כוס יין ליד הבריכה, קשה לצפות שביום העבודה למחרת הוא יתייצב מן העבר השני של המתרס, יגער בהם ויפעיל עליהם סנקציות.

וכלי התקשורת - ובכן, ההחזקות הצולבות של הטייקונים לא מסתיימות במוסדות פיננסיים, אלא גם בעיתונים, ערוצי טלוויזיה ורשתות לווין. וכמו שכבר הזכרנו: עוד לא נולד העובד שיבקר קשות את מי שמהווה את מקור פרנסתו. כך, המסך שדרכו אנו אמורים להשקיף על המציאות הוא מסך עכור, מלא שריטות של אינטרסים וכתמים של מחויבות לכסף במקום ליושרה העיתונאית, לציבור ולאמת.

 לסיכום:

 פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות מהוות מבנה מעוות, אנדרוגינוס ששיטת המשפט שלנו מאפשרת. פירמידות השליטה (ולצדן גרעיני השליטה) פוגעות בדמוקרטיה התאגידית ובכלל הברזל של 'מניה אחת = קול אחד"; ההחזקות הצולבות פוגעות בשיקול הדעת של הגופים שאמורים לשמור על הכסף שלך ושלי.

שתי הרעות החולות הללו יוצרות סיטואציה שבה אנשים אחרים משחקים בכסף שלנו, בכסף שעבדנו קשה בשביל להשקיע ולחסוך - מבלי שיש להם מחויבות מינימאלית כלפינו ומבלי לספק לנו ערבויות.

בנוסף – הריכוזיות אחראית למרבית תחלואי המשק, אשר הוציאו עשרות אלפי בני אדם לרחובות: כש-16 משפחות שולטות ב-50% מהמשק אין תחרות. כשאין תחרות הטייקונים מעלים מחירים כרצונם, מנפחים משכורות למנהלים אומרי-הן ומקפיאים משכורות לשאר העובדים הממוצעים. כשאין מוסדות פיננסיים בעלי גב חזק וכושר עמידה מול הטייקונים, ההרפתקאות העסקיות שלהם סוחפות את כולנו לתהום, והשליטה שלהם בנתחים עצומים מהמשק מסכנת את כולנו. כשהם מרוויחים - זה על הגב שלנו, ואנחנו לא רואים מזה אגורה. כשהם נופלים - אנחנו נופלים איתם.

נוסף על כל זאת, שומרי הסף, כמו שהראינו, לא מצליחים או לא רוצים לפעול כנגד הטייקונים.

הפתרון האידיאלי למצב שתיארנו כרוך בצעדים פשוטים שכבר נוסו בהצלחה במדינות אחרות: פירוק פירמידות השליטה וגרעיני השליטה, ניתוק ההחזקות הצולבות, והשבת הכוח והשליטה לידי ציבור המשקיעים.

 הגיע הזמן להחזיר את ההון לידי בעליו האמיתיים - הציבור. הרווחים מצעד כזה - הכלכליים, הציבוריים והחברתיים - עולים על כל דמיון. הדרך לשם פשוטה, ומחייבת אומץ ציבורי ואמונה בנכונותה של השיטה הדמוקרטית, הן בניהול המרחב הציבורי והן בניהול המשק הכלכלי.

 הדבר אפשרי; הפתרון מצוי בהישג יד. האם לממשלה יש את האומץ הדרוש?

English | תנאי שימוש באתר | מערכת האתר | הדפס | צור קשר | שאלות נפוצות | כתוב למערכת | | מפת האתר

התנועה למען איכות השלטון בישראל

רח' יפו  208 ת.ד. 4207, ירושלים 91043. טל': 02-5000073, 02-6633400 פקס:  02-5000076

E-mail: mqg@mqg.org.il