חוק חופש המידע, התשנ"ח1998- (קישור לחוק) מעגן את זכותם של האזרחים לקבל מידע המצוי ברשות רשויות השלטון השונות, למעט חריגים שנקבעו בחוק. בהצעת החוק, שהתבססה על הנוסח שהציעה ועדת אוסטרובסקי-כהן הודגש כי
"הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי ותנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של האדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון".

מהי איפוא התכלית הדמוקרטית של בקרה על מעשי השלטון כפי שנאמר לעיל? כאשר מידע על התנהלות השלטון גלוי לציבור, הוא ממלא בכך שלושה תפקידים:
1. הגילוי לציבור מקשה על בעלי השררה בשלטון לעשות מעשים בלתי תקינים.
חלק ניכר ממעשי השחיתות ימנעו כאשר העושים אותם יידעו שמעשיהם עומדים להתפרסם.
2. בגלל ריבוי העיניים הצופות במעשי ההתנהלות של השלטון, קיים סיכוי טוב לגילוי שגיאות שנעשות כבר בשלב מוקדם, ובכך ולהביא להקטנת הנזק שהן עלולות לגרום
3. הגברת המעורבות של האזרחים במה שנעשה בשלטון (דמוקרטיה אמיתית אינה באה לידי ביטוי אך ורק במימוש זכות ההצבעה אחת לכמה שנים, אלא עליה להתבטא במעורבות שוטפת)

בנוסף לאמור לעיל דורש החוק מכל רשות צבורית לפרסם דו"ח שנתי וקובע:
"רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית, ואולם רשאי הוא לפרסם דיווח זה בנפרד".

קיימות מספר בעיות ביישום החוק:
* קבלת המידע כרוכה בתשלום אגרות גבוהות, אשר מרתיעות אזרחים מלבקש מידע
* החוק מאפשר לקבל מידע רק בצורה שהוא מצוי בידי הרשות, וכך רשות שאינה אוספת מידע בצורה ענינית יכולה גם להתחמק ממתן מידע
* החוק אינו מטיל עונשים על מי שמפר את החוק, ודבר זה גורם לריבוי מקרים של התעלמות מהחוק ואי מסירת מידע באמתלות שונות
* קבלת גיבוי וסיוע בלתי משביעי רצון מבתי המשפט (אי מתן ממשי של החזר הוצאות משפט, כהרתעה על דחיה בלתי ענינית של בקשות)

מצב יישום החוק במשרדי הממשלה:
בקור באתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העלה, כי ברוב משרדי הממשלה ניתן למצוא באתר המשרד דו"ח על תפקוד המשרד ודו”ח של ממונה על חופש המידע לשנת 2007. בערך ב-25% מהמשרדים לא נמצאו דו”חות – שלא בהתאם לחוק. לא נבדקה הימצאות דו”חות של גופי סמך ורשויות אחרות החייבות בדווח על פי החוק.
על פי דו”חות הממונים, ברוב המשרדים סדר הגודל של מספר הפונים בשנה לקבל מידע ממשרד ממשלתי הוא כ-100 או פחות, זאת אומרת שמעטים האנשים המבקשים לקבל מידע. הפניה של מספר ניכר של הפונים נדחית בנימוקים שונים, חלקם אף משונים ובעלי טעם לפגם.
בחלק מהמקרים נזקקים הפונים לפניה לבית המשפט בכדי לקבל מידע המגיע להם על פי החוק, ואינו מתקבל, בעוד המימשל מתעמר באזרחים הפונים, כאשר כל תהליך קבלת המידע מלווה בהתנגשויות ועימותים.

דוגמאות לעימותים שכאלה:
1. בחיפה בקש ועד ההורים ממשרד החינוך לקבל את ציוני בחינות הבגרות בחתך בתי ספר, ומשרד החינוך סירב. ועד ההורים עתר לבג"צ ומשרד החינוך התחייב לבג"צ למסור את הציונים כמבוקש, אולם לא עמד בהתחיבותו. המידע נמסר רק לאחר חלוף מספר חדשים נוספים, שכללו פניה נוספת לבית המשפט.

2. התנועה לחופש המידע ביקשה ממשרד הבריאות ומהרבנות את שמות המוהלים שהתרשלו במלאכתם, ולא קבלה את המידע. התנועה פנתה לבית המשפט, שחייב את הנתבעים להעביר את המידע המבוקש. למרות פסק הדין לא הועבר המידע, ולאחר חצי שנה נוספת הגישה התנועה עתירה לביזיון בית המשפט. קישור לכתבה מפורטת בענין.

אחד הגופים המובילים בהסתרת מידע מהציבור הוא משרד הבריאות, אשר אינו משחרר מידע בנושאי בריאות, משל היה מדובר בסודות מדינה, ולא בחיי אזרחים מן השורה.

מן הדוגמאות ניתן לראות, כי לעתים קרובות השגת מידע כרוכה בהליך מתיש וממושך, למרות החוק ומטרתו אינה מושגת. אפילו הסיוע של בתי המשפט אינו יעיל מספיק. המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם בסוף 2008 מחקר הקובע כי החוק נכשל, וכולל המלצות לתיקון המצב (קישור למחקר שם).

עדיין נדרש מאבק צבורי כדי להגיע למימוש הזכות לקבלת מידע ואסור להרפות ידיים. על הצבור להמשיך ללחוץ על רשויות השלטון כדי שזו תספק לו מידע המגיע על פי החוק, ועל הכנסת כדי שזו תשפר את החוק ותיתן לו שיניים. חשוב להטמיע בצבור הרחב את ההכרה, כי המידע אינו רכושה של הרשות השלטונית אלא של הצבור, וכי הרשות משמשת רק נאמן להחזקתו של המידע.


מה ניתן לעשות?
א. מי שמונע את המידע מהצבור ללא סיבות ראויות חייב להיענש.
על הציבור לתבוע מהממשלה ומהכנסת לקבוע עונשים מרתיעים (אפילו כספיים) על אלה המערימים קשיים על מסירת מידע המגיע על פי החוק. בנוסף, הצבור צריך ללחוץ על נציבות שירות המדינה לנקיטת צעדים מינהליים משמעתיים נגד אותם אלה הפועלים בניגוד לחוק ומנסים להכשיל את מטרתו.
ב. הציבור צריך לדרוש מהממשלה ומהכנסת לתקן לאלתר את הליקויים הקיימים בחוק. למשל, ניתן לדרוש שסירוב לספק מידע יהיה חתום אישית ע"י בעל סמכות באותה רשות המסרבת למסור את המידע בתוספת הנמקה. בצורה זו בעל הסמכות יישא באחריות אישית בפני בית המשפט, אם וכאשר תוגש עתירה בענין. כיום נוהגים לתבוע את הרשות עצמה, בעוד אף אחד אינו נושא באחריות אישית על הצבת המכשולים בפני האזרחים הפונים לקבל מידע על פי החוק.
ג. הציבור צריך לדרוש תיקון החוק כך שהדרישה לפרסום על פי כל חוק תכלול במפורש גם את אתר האינטרנט הרשמי של הגוף המפרסם. תיקון קטן כזה יכול להוביל למהפכה גדולה בחיים הציבוריים בישראל. פרסומים כאלה יכללו למשל הסכמים קואליציוניים בשלטון המקומי, מכרזים למיניהם, הודעות על הפקדת תוכניות בניה וכו'.
ד. על הצבור לפנות יותר בבקשות לקבל מידע. כיום מספר הפונים לקבל מידע הוא קטן יחסית, וזה יוצר את הרושם שהענין לא חשוב מספיק, כי מדובר בצבור קטן בלבד.

נדרשת מהצבור לחימה עיקשת על מימוש זכויותיו הדמוקרטיות. לחימה זאת תמשך זמן ניכר ונדרשת כאן התמדה לפרק זמן ארוך. במדינות אחרות כבר הוטמעה ההכרה בדבר זכות הצבור לדעת, והכרה זאת גם תגיע אלינו בסופו של דבר. ככל שיגבר הלחץ הצבורי, כן תגיע הכרה זאת מוקדם יותר. אם כל אחד מהאזרחים ישתתף במאבק נוכל לנצח את אדישות המימשל.