בעימות בין שר המשפטים לבית המשפט העליון, נותר הציבור נבוך. הרשות היחידה שחפה מהצורך לקבל את אהבת הציבור, נאבקת על חייה. "בית המשפט לא יוכל להציל חברה שמאבדת את עצמה לדעת. בית המשפט גם לא יוכל להציל את עצמו, כי את כוחו הוא שואב רק מאיתנו", אומרת על כך אילנה דיין בכנס שנערך במכון ואן ליר.

הדיון הציבורי הסוער על עתיד מפעלו של בית המשפט העליון לא שוקט לרגע. כשברקע עולים הקולות על צמצום סמכויות בית המשפט וההתגוששויות בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון מגיעות לשיא- נדמה כי בית המשפט העליון יוצא לקרב הישרדות על חייו ועל שמו הטוב.
מצד אחד של הזירה עומד בית המשפט, נבוך מעט מהחשיפה הלא-טבעית לה הוא זוכה ומבקש להגן על עצמו בהצגת ההלכות המהפכניות, ששינו את חיינו מקצה אל קצה (פסקי הדין בעניין בנק המזרחי, קול העם, רקנט, כהנא ושניצר, הם רק קצה הקרחון). מנגד ניצבות האמירות הנחרצות של דניאל פרידמן, שר המשפטים, על כך שאין לתת לבית המשפט, גוף שאינו דמוקרטי וייצוגי מבסיסו, לקבל החלטות ערכיות ושיש לצמצם את סמכותו לאקטיביזם שיפוטי. הבעיה מתחילה כשבמרכז עומד הציבור. מבולבל.
"יכול להיות שאויביו של בית המשפט בונים על כך שהציבור יודע פחות. את הציבור קל מאוד לבלבל", מנמקת זאת ד"ר אילנה דיין. "השאלה החשובה כרגע איננה אם שר המשפטים מכיר את פסקי הדין האלה. אני מוכרחה להניח שהוא מכיר. השאלה היא אם הוא מבין את משמעותם לקיום הישראלי- הפסיקות האלה הפרידו, לאורך כמעט 60 שנה, בינינו לבין קיום חשוך, בולשביקי, מדכא ומסוכן".
השאלה האחרת והבלתי נמנעת היא האם הציבור מודע לתרומת הענק של בית המשפט, שבין היתר הרחיב את חופש הביטוי, כדי שיכלול גם דעות לא-מקובלות, שמגן על פגיעה ברגשות הפרט ועל השוויון, תוך החלת נוסחאות עדינות, כדי להבטיח שאגרוף האדם האחד אכן יהיה חופשי ובו-זמנית לא יגיע לפניו של העומד מולו. או שאולי הציבור מודע רק לסחבת והבירוקרטיה, שנהנים לחשוף בפניו?
מסתמן, כדאגת דיין, שהציבור מעדיף את הטיעון הפשוט (של פרידמן) על המסובך (של בית המשפט). "את כל זה צריך לקרב לחייו של הישראלי מן השורה. צריך להמחיש לו עד כמה קצר המרחק בינו לבין המפעל של ביהמ"ש. כמה פסיקות משפיעות ממש, בפועל, על חייו. כל זה לא אומר שבית המשפט תמיד צדק, אבל לשם הוא תמיד חתר".
בטיעונים חוצבי להבות ממשיכה דיין וגורסת שגם אם ביקורת שיפוטית היא רעיון לא דמוקרטי, הרי זה כך "רק אם תופשים את הדמוקרטיה כמנגנון פרימיטיבי של ספירת גולגולות. אלא שהחיים הדמוקרטיים הם בראש ובראשונה סט של ערכים.
"כן, יש טיעונים חזקים נגד ביקורת שיפוטית", היא מודה. "יש משקל לטיעון לפיו בית משפט פעיל מאוד מייצר מערכת פוליטית רופסת ובסופו של דבר גורם למחוקק להתפרק מאחריות, כי ההנחה היא שמישהו שם למעלה ממילא יתקן את השגיאות. עם זאת, כשהנציג בוגד בעקרונות היסוד, מישהו צריך לחשוף את דבר הבגידה."
"בניגוד למה שאולי נדמה לשר המשפטים", מוסיפה דיין. "הדיון הזה רווי איזונים דקים וניואנסים חוקתיים. זה בדיוק מה שהשופט, כרעיון, כחלק ממבנה מוסדי, מאווירה וממסורת, יודע לעשות. לא משום שהשופטים בהכרח יותר חכמים, אלא מפני שהם משתייכים, לפחות לבינתיים, לבלוק הכי עצמאי בשכונה- הם משוחררים משיקולים קצרי מועד, מלחצי פריימריז ומיחסי ציבור. מבין שלוש הרשויות אין עוד רשות שמסוגלת להקשיב כך לליבה הפועם של האומה, לחלץ ממנו את ערכי היסוד שלה ולתרגם את רישום האק"ג לפסיקה קונקרטית".
ומה באשר לתוצאות ההתקוטטויות הללו? המסקנה אליה מגיעה דיין אינה משמחת. "בית המשפט לא יוכל להציל חברה שמאבדת את עצמה לדעת, שמאבדת את המצפן הערכי שלה. בית המשפט גם לא יוכל להציל את עצמו, כי את כוחו הוא שואב רק מאיתנו. את פעולת ההצלה הזאת לא נוכל להעביר הלאה."



כתבה- יעל פטקין
דברי ד"ר אילנה דיין, בכנס על היחסים בין בית המשפט העליון לשלטון, שארגן המרכז לצדק חברתי במכון ון-ליר, 22.8.07