מאת ד"ר מאיר גלבוע

http://tam.co.il/27_7_2007/chdashot5.htm

כמעט כל המאפיינים של קשרי הון ושלטון ושל החקירות בתחום זה מצויים בטיוטת כתב האישום, שהובאה ב"זמן תל אביב" (ב – 27.7.07), וחושפת את העבירות לכאורה המיוחסות לראובן גרוס ולשותפיו: החקירה הגלויה החלה לאחר חקירה סמויה ארוכה, שכללה גם האזנות סתר; החקירה הגלויה נפתחה, כנראה טרם זמנה, לאחר שהוגשה על ידי חניון מתחרה בקשה לצו מניעה נגד ההחלטה במכרז והיה חשש לטירפוד מהלכי החקירה; החקירה המשטרתית ארכה כשנה וחצי; התיק ספק שהה ספק שכב בפרקליטות כמעט שנתיים מאז העברתו מהמשטרה ועד לפרסום הטיוטה וההודעה על שימוע; חלק מהחשדות הראשונים התפוגג בדרך לכתב האישום (פעילות בארגון פשיעה, למשל); הבכירים ביותר, ובהם ראשי עיריות, שנחקרו ושהוזכרו בתחילת הפרשה, אינם מוזכרים בטיוטה ועוד ועוד. המאפיין הבולט ביותר הוא בכך שרשויות המדינה מאפשרות לבעלי הון לרמות אותן. לעתים הן מתעלמות מנוריות האזהרה ועוצמות את עיניהן מפני התראות הכתובות באותיות קידוש לבנה על הקיר, לעתים הפיקוח העצמי שלהן הוא קלוש מאד עד בלתי קיים כלל ולעתים הן אף מעודדות את ניצולן, תוך הפקרת הכספים שלנו, ואת התעשרות בעלי ההון על חשבוננו אנו.

טיוטת כתב האישום חושפת עבירות מרמה, שוחד, הפרת אמונים בקנה מידה גדול לכאורה של גרוס, וכנראה זו הסיבה להצבתו כנאשם מספר שניים. אולם, גם אם הוא גרף את רוב הכספים לכיסו, וגם אם עובדי הציבור, ששמותיהם מקשטים את הטיוטה, ניקנו ב"נזיד עדשים" ולקחו כשוחד לכאורה "כסף קטן" בלבד, אין ספק שהם צריכים להיות בראש רשימת הנאשמים. לא רק כי לקיחת שוחד (ולא הביטוי המטעה "קבלת שוחד") היא עבירה חמורה יותר ממתן שוחד, אלא כי עליהם חלה חובת הנאמנות לציבור, כי עליהם חלה החובה לשמור על הכספים הרבים שאנו משלשים לקופת המדינה ולקופות הרשויות המקומיות, כי ללא שיתוף פעולה פעיל שלהם לא תיתכן כלל עבירת השוחד, ובעיקר כי בהעדר סירוב שלהם לקחת שוחד ובאי גילוי על ניסיון כזה למשטרה הם מעודדים את השחיתות ומחזקים את קו התפר שבין המגזר הפרטי – הוא ההון – ובין המגזר הציבורי – הוא השלטון, שבו מתרחשות רוב השחיתויות.
מזה מספר שנים, אין המשטרה מצליחה לגלות ראיות שיאפשרו הגשת כתבי אישום נגד בכירי השלטון (נעמי בלומנטל ובניזרי כבר אמרנו?!), ובאותם מקרים, בהם המשטרה טוענת שהיא הצליחה, רגלי הפרקליטות מתקררות (אריאל שרון כבר אמרנו?!. אפשר למנות כאן גם את התיק נגד משה קצב, אך, אם לא "סופרים" את "תיק הגביעים והמתנות", מקרה זה אינו קשור לשחיתות, אלא לסתם עבריינות מין מגעילה).
הסיבות העיקריות לכך הן: ירידה חמורה ברמה המקצועית של "הסיירות ויחידות העלית" של המשטרה, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר – החוקרים בתחנות המשטרה?; שנית, ההרתעה שיצרו בכירי השלטון ובכירי המגזר הפרטי כלפי מערכת אכיפת החוק בכלל וכלפי המשטרה בפרט, בחוברם יחד להתקיף את המשטרה ואת החוקרים הבכירים, בכל פעם שמסתמנת חקירה מוצלחת (המתקפה המשולבת של ראש הממשלה ושר המשפטים נגד דורית בייניש ונגד מיכה לינדנשטראוס, כבר אמרנו?!); שלישית, חוסר הגיבוי של השרים לביטחון הפנים בשנים האחרונות למשטרה בכלל ולאגף החקירות בפרט מחד גיסא, ואי נקיטת כל יוזמה לקטיעת השחיתות במשטרה כאשר היא מתגלית מאידך גיסא (לדוגמא, שני השרים האחרונים לביטחון הפנים נמנעו מלהסיק מסקנות נגד קצינים בכירים במשטרה כשנחשפו מעשי שחיתות שלהם לכאורה בתקשורת, והשאירו את העבודה השחורה לועדת זיילר, שרק שילוב כוחות של התנועה למען איכות השלטון ושל התקשורת אילצו את שרי המשפטים וביטחון הפנים להקים אותה); סיבה נוספת היא השלטת טירור כלפי חושפי שחיתות במגזר הציבורי והרתעה של אנשים ישרי דרך מלחשוף בעתיד שחיתויות של בכירי השלטון. ומי מגן על הבכירים, שמעשיהם המושחתים נחשפו על ידי אמיצים מעטים, כאשר הם באים לבית הדין לעבודה לדרוש את זכויותיהם? פרקליטות המדינה, כמובן.
לפחות בנושא האחרון, יבואו על הברכה ח"כ שלי יחימוביץ וח"כ אריה אלדד, שבסיוע התנועה למען איכות השלטון בישראל, יזמו את תיקונו של החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבורי, שעד כה שכב כאבן שאין לה הופכין והיה לאות מתה (עוד אות מתה) בספר החוקים שלנו, ומחזק במידה משמעותית את ההגנה על חושפי שחיתות. רבים יגידו שאני תמים מידי, אפילו מדון קישוט, אך לדעתי עתה מגיעה שעתם ראש הממשלה, שר המשפטים והשר לביטחון הפנים לעודד את מערכות אכיפת החוק (כן, את אותן מערכות שעד כה הם ניסו למוטט) לבצע את תפקידיהן בתחום זה.