גיא רולניק


הנה כמה מההתפתחויות הכלכליות של השנה האחרונה, שלא הבחנתם בהן כשקראתם את עמודי הכלכלה בעיתונים:
? הממשלה החליטה לקצץ שוב בקצבאות הזקנה - כפי שעשתה ב-2002 וב-2003. קיצוץ הקצבאות ידחוק שוב עשרות אלפי קשישים מתחת לקו העוני.
? מערכת החינוך בישראל המשיכה להידרדר. בבחינות הבינלאומיות המנסות לאמוד את רמת החינוך בבתי הספר התיכוניים ובאקדמיה הידרדרה ישראל עוד כמה שלבים מתחת למדינות שבעבר היו יצואניות של עובדים זרים לישראל.
? הצפיפות בבתי החולים בארץ עלתה מדרגה נוספת בעקבות קיצוצים שנכפו על המערכת על ידי משרד האוצר. הפער בין שירותי הבריאות של העניים והעשירים המשיך להתרחב.
? התקציבים לנכים, לילדים בסיכון ולשורה ארוכה של אוכלוסיות חלשות קוצצו שוב בשיעורים חדים.
? סל התרופות הוקפא - והוא ממשיך להתרחק מכל ההתפתחויות ברפואה ובמדע של השנים האחרונות. מאות תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים נותרו מחוץ לסל הבריאות שהממשלה מספקת לאזרחיה.

* * * רגע, אתם שואלים את עצמכם, כיצד ייתכן שפיספסנו את כל הכותרות האלה ב-2007 - הרי סיכומי סוף השנה מספרים לנו על שנה מצוינת של צמיחה, ירידה באבטלה, הרחבת תקציבים והעלאות שכר לסקטורים רבים. ובכן, הכותרות עמן פתחנו הן כמובן דמיוניות - רוב הדברים שהוזכרו למעלה לא התרחשו. עדיין. אבל ניתוח המדיניות שמנהלת הממשלה בשנה האחרונה מבטיח לנו שתוך שנה, שנתיים, אולי שלוש, כל הכותרות האלה יגיעו. מה שמסתיר את התוואי האמיתי בו מתנהלת המדיניות המאקרו-כלכלית של ישראל הוא העובדה שהמשק הישראלי נמצא כבר שלוש שנים בעיצומו של שלב הגיאות במחזור הכלכלי: הגיאות בעולם, לצד הקיצוצים והרפורמות של 2002 ו-2003, אחראים לפריחה של השנתיים האחרונות. אבל סופו של כל גל גיאות להסתיים - וכשיגיע שלב ההתכווצות, תתגלה המדיניות הכלכלית במערומיה: ההכנסות ממסים יירדו; הפתיחות של המשק הישראלי לעולם תותיר מרחב תמרון צר למקבלי ההחלטות; החוב הלאומי הגבוה לא ישאיר להם דרגות חופש, והם ימהרו עם הגרזן אל תקציב המדינה. ואז הם יתחילו לסרוק את התקציב ויגלו: אחרי כישלון מלחמת לבנון העלינו משכורות בצבא, הגדלנו את המחויבות האקטוארית לפורשי צה"ל במיליארדים - ובכל אלה אי אפשר לגעת. אין דרך לקצץ כאן. והם ימשיכו: אחרי שביתה ארוכה של המורים, ויתרנו על רפורמה, לא נתנו כלים ניהוליים אמיתיים לשפר את רמת ההוראה, שפכנו עוד כסף למערכת בלי אבחנה. אי אפשר לגעת. האם אפשר אולי למשוך כסף מהחברות הממשלתיות? מהמונופולים? ישאל מישהו בישיבת ראשי האגפים באוצר. לא אצלנו, ישיב לו האחראי על חברת החשמל: מימנו את כל ההשקעות האדירות, שנדרשו להרחבת התפוקה, בגיוסי הון, החברה ממונפת עד צוואר, בתנאים של עובדי חברת החשמל לא נגענו. אז אולי מהנמלים? ישאל מישהו. לא, ישיב הרפרנט הרלוונטי - הרי מאחורי הרפורמה הגדולה שלכאורה עשינו שם לא היה כלום. לא נגענו בעובדים, לא שיפרנו את הפריון, והנמלים עדיין נשלטים על ידי ועדי העובדים הקשורים למרכזי כל המפלגות. וכך יעברו אנשי האוצר על כל סעיפי התקציב ויגלו שבמשרד אחר משרד, ארגון אחר ארגון, מונופול אחר מונופול, הורחבו בשלוש השנים האחרונות התקציבים בלי שום רפורמה הקושרת בין ביצועים לשכר, בין ביצועים לקידום, בין כישרון לניהול. ואז הם יגיעו לסעיפי הרווחה, הבריאות, ביטוח לאומי - שם יש הרי כסף גדול.

 "מדינה במצבה של ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מדיניות רווחה כזאת", יגיד אחד הפקידים הצעירים את מה שכולם רצו להגיד, אבל קיוו שמישהו אחר יגיד קודם. והגרזן יונף, מלווה במיטב ההסברים של פקידי האוצר: שם זה משתמטים, שם זה מתחזים, פה זו מערכת לא יעילה - ושם אין פשוט ברירה. אם המשבר הכלכלי יבוא בפתאומיות, הגרזן יונף בכמה אבחות מהירות, ואם המשק ישקע בהדרגה - הקיצוץ פשוט ייעשה באטיות, בהדרגתיות, באמצעות הקפאות של תקציבים המיועדים לשרת אוכלוסיות נזקקות הגדלות והולכות כל שנה. בימים האחרונים אפשר לקרוא במאמרים בעיתונים על הקפאת תקציבי הרווחה וההעברות החד-צדדיות. זה לא מדויק: הממשלה הגדילה בשנתיים האחרונות את ההעברות החד-צדדיות ותשלומי הרווחה. היא פשוט בחרה להעביר את הכסף לכל קבוצות הלחץ בסקטור הציבורי. העברת הכספים המאסיווית הזאת, שתתחזק ב-2008 בעקבות ההסכמים אליהם הגיע האוצר בשנה האחרונה, אינה מותנית ברוב המקרים בהעלאת הפריון, באימוץ נורמות ניהול ובמדידה של הישגים ותפוקות - היא נולדה רק משילוב של עודפי המסים של מחזור הגיאות הכלכלי וחוסר היכולת של הממשלה החלשה לעמוד מול ועדים חזקים. אלא שכל אלה לא באמת מעניינים את הפוליטיקאים שמנהלים את חיינו. השבוע, למשל, אושר תקציב הביטחון הגבוה ביותר בתולדות המדינה - 51 מיליארד שקל - גבוה אף מהתקציבים של מערכת הביטחון בשיא האינתיפאדה. שום ציוץ לא נשמע בכנסת או בממשלה על תקציב הביטחון המנופח. רק חבר כנסת אחד החליט לזמן מסיבת עיתונאים: תת-אלוף במילואים אפרים סנה.

סנה הודיע שתקציב הביטחון לא נותן מענה לאיום האיראני, וש"שורש הרע הוא שמעדיפים מדיניות מאקרו-כלכלית של ריסון הוצאות הממשלה על ביטחון מדינת ישראל". שורש הרע, אם להשתמש בביטוי של סנה, הוא שאנחנו מונהגים על ידי אנשים מסוגו של אפרים סנה: גנרל בדימוס, עטור הישגים צבאיים, שדקה ורבע אחרי שיצא מהצבא לפני 20 שנה עם הפנסיה התקציבית המתאימה - הצטרף למערכת הפוליטית, התחבר לעטין הממשלתי, ומאז לא בילה יותר מדקה ורבע מחוץ לחיים הפוליטיים. בעולם הכלכלי של סנה יש רק בעיה מרכזית אחת, והיא האיומים הביטחוניים; ויש לה גם פתרון אחד קבוע: הגדלת תקציבים. בעולם הכלכלי של סנה קיים פך שמן פלאי, הידוע גם כתקציב המדינה, שהוא מקור אינסופי של משאבים. בשנים האחרונות מקובל לחגוג את השגשוג של הסקטור העסקי והפריצה של חברות ויזמים לעולם; כל אלה טובים ויפים וחשובים - אבל טועה מי שחושב שהם תחליף לסקטור הציבורי הנחלש והולך. העושר, השגשוג והיזמות של הסקטור הפרטי לא צריכים ולא יכולים להחליף את כל השירותים החיוניים שצריכה הממשלה לספק לאזרחיה. המיליארדרים, מתעשרי ההיי-טק וכוכבי הנדל"ן לא ידאגו למאות אלפי הקשישים שיצעדו בעשרים השנים הקרובות בשקט ובהכנעה לתוך מערכות הבריאות והרווחה של ישראל.

אין תחליף לרפורמות, להעלאת הפריון ולהחדרה של נורמות ניהול בסקטור הציבורי. אבל בשביל כל אלה צריך מנהיגים. וכל אלה שמלהגים בערוץ 2 ובעמודים הראשונים של העיתונים בארשת פנים חשובה על איראן ופקיסטאן, אינם באמת מנהיגים; אלה אנשים שמסך העשן הביטחוני האדיר מאפשר להם להיות מחוברים לעטין הממשלתי שנה אחר שנה, קדנציה אחר קדנציה, מבלי לתת שום דין וחשבון לציבור שאת עתידו הכלכלי הם שודדים.


פורסם בדה מרקר בתאריך- 28/12/2007