1. נשיא בית המשפט העליון רואה עצמו כראש מערכת השפיטה. אמנם מהות תפקיד זה אינה מוגדר בחוק אבל ציפיית הצבור היא שהוא ידאג שהאזרחים יקבלו שירות טוב ומהיר. מכאן שהוא צריך להיות בעל כישורי ניהול של מערכת גדולה ( של אלפי אנשים ). הנוהג הקיים בעת בחירת נשיא בית המשפט העליון הוא שבוחרים בבעל הותק הגדול בשיפוט בבית המשפט העליון. מכאן שבעת הבחירה הצוות הבוחר לא דן בכלל בשאלה אם למועמד יש כישורים לנהל מערכת גדולה. נוהג זה הוא דוגמא לאיכות שלטון לא נאותה, וחובה לשנות זאת מיד. כך לא ראוי לבחור באף נושא תפקיד ביצועי במערכת שלטונית.

2. ציפית הצבור היא ששופטי בית המשפט העליון יהיו אנשים בעלי שיעור קומה, חושבים ובעלי דעה עצמאית, והנה אנו מוצאים שבועדה למינוי שופטים תמיד שלושת נציגי בית המשפט העליון מצביעים כגוף אחד. היכן העצמאות המחשבתית כאן? ברור מיד שהצבעת השופטים אינה קשורה ליכולות המועמד המסוים לכהן כשופט, אלא מונעת גם מאינטרסים אחרים. ההתאגדות הזאת היא בעצם התנהלות של מונופול ( שמזכירה את התנהלות הגילדות בימי הבינים ). בצער צריך לציין כי במשך שנים רבות נציגי בית המשפט העליון בועדת המינויים לשופטים רחוקים בהתנהגותם מציפיות הצבור ומצב כזה מקשה על מתן אימון בבית המשפט העליון ( כדאי גם להזכיר כאן כי השופטים התנגדו לרישום פרוטוקול, שהיא פעולה בסיסית בסדרי שלטון תקינים! ).

מהדוגמאות הנ"ל אנו למדים שמצבים שאינם תקינים מבחינת איכות השלטון יכולים להחזיק מעמד 60 שנה, ולכן הטיעון כנגד שר המשפטים הוא טיעון מגמתי ולא עניני. התנועה לאיכות השלטון צריכה להתנער ממנו ולבדוק את הצעותיו רק לגופו של ענין. יתרה מזאת, גם ההתיחסות לבית המשפט העליון כנקי מכל רבב בהתנהלותו היום יומית מטעה, ואינה מתחשבת כלל בירידת אימון הצבור במערכת המשפט ( ובכלל זה גם בית המשפט העליון ).

הציפיה של האזרחים היא שראש מערכת השפיטה יקדיש את כל מרצו לשיפור השירות הניתן לאזרחים ונציגיהם עורכי הדין ולשיפור תנאי העבודה של העובדים במערכת השפיטה ( שופטים ואחרים ). המצב בשטח אצל האזרחים הוא ייאוש מתפקוד מערכת השפיטה. ראש מערכת השפיטה מקדיש כנראה את רוב מרצו לשיפוט בבית המשפט העליון ואין לו מחויבות מוגדרת לשיפור השירות. גרוע מכך הוא המאפיין שלאחר בחירתו לתפקיד ( לקדנציה ארוכה ) אינו חייב בדווח לאף אחד על הישגיו או כשלונותיו. גם זאת היא התנהלות שלטונית בלתי ראויה. בענין זה הכשל הוא רב מערכתי, משום שבמשך כל השנים אף אחד לא דאג להבהיר את הציפיות הללו לנבחר לתפקיד, וכנראה הוא אפילו אינו מודע להרגשת הצבור שתפקודו אינו עומד בציפיות הצבור.

קשה גם לראות כיצד בעל תפקיד זה הממלא אותו באמונה יכול להקדיש הרבה זמן לשיפוט בבית המשפט העליון.

הרושם המתקבל הוא שנשיא בית המשפט העליון רוצה מאוד לקבל סמכויות אבל לא כל כך את האחריות לביצועי המערכת ( היטיב לתאר זאת הפרופ' זמיר במאמר בידיעות אחרונות בתאריך 17-8-2007, אצלו הבעיה האמיתית היא "מיהו הבוס" - העול והאחריות למתן שירות טוב לאזרח אינו הדבר החשוב ). במצב ענינים זה מפחידה האפשרות של הקמת רשות שיפוטית לפני שהסוגיות הנ"ל תתבררנה לעומק.

לבעיות שהוזכרו של התנהלות לא ראויה מבחינה שלטונית במערכת השפיטה מצטרפות גם בעיות של התנהלות לא טובה ( שגורמות לירידת אימון הצבור במערכת השפיטה ):

3. לאחרונה נשיאת בית המשפט העליון הציעה שנת ניסיון לשופטים לפני מינויים למינוי קבע לבית המשפט העליון. שנת ניסיון לעובד ציבור בתפקיד כלשהו הוא מושג שאינו מקובל בישראל בשום תפקיד צבורי. אמנם אין לפסול העלאת הצעות שנראות על פניהן גרועות, אבל לנסות לפגוע בתהליך מינוי שופטים כאמצעי לחץ לקבלתן זה בלתי ראוי. 

4. לאחרונה החליט בית המשפט העליון שיש למגן את בתי הספר בשדרות ובישובים אחרים בסביבה ( עד פתיחת שנת הלימודים ). הממשלה לא קיימה את ההחלטה ( וכנראה גם לא תקיים ). מצד אחד בית המשפט לא יוכל להטיל סנקציות על הממשלה ומצד שני החלטותיו אינן מתקימות. המסקנה היא שהוא מקבל החלטות בלתי ישימות שאין צורך להתיחס אליהן וכך נוצר פיחות במעמד שלו עצמו בצבור. ההרגשה בצבור היא שהנושא אינו מתאים בכלל לשיפוט.

המכנה המשותף לדוגמאות הנ"ל שהן מראות התנהלות לא ראויה לבית משפט עליון ע"י אנשים שמכהנים בו ( למרות שיש בו גם אנשים מצוינים ). האכזבה מבית המשפט העליון וירידת האימון  של הצבור הרחב בו הוא תהליך שקורה כבר מספר שנים, והפרופ' פרידמן רק מנסה לשפר את המצב הגרוע שהוא קבל בירושה.

על התנועה לאיכות השלטון לעזור לשר המשפטים להוציא את העשבים השוטים מהמערכת המשפטית ולא לקדש מצב קיים. אחרי מלחמת יום כפור אין יותר פרות קדושות. חשוב להבין שבית המשפט העליון שבוי בקונספציות של עצמו ואינו מסוגל לתקן את עצמו ולכן נדרשת התערבות צבורית מחוץ למערכת השיפוטית כדי לעזור לו בתהליך השיפור. השופטים צריכים להיות עצמאים בנושאי שפיטה, אבל בעניני התנהלות מערכתית אין להם ייחוד (וגם לא יתרון).