אתם יודעים מה? הולכת ונחשפת העובדה, שיש לנו יותר מדי פוליטיקאים ופחות מדי מנהיגים. מה ההבדל הכי בולט? שהפוליטיקאי חושב על הכותרת של מחר, בעוד המנהיג מתמקד בבעיות הטווח הארוך, מאתר את הבעיות שיהיו בעוד חמש או עשר שנים ומתחיל לטפל בהן לאלתר.

מנהיגי דור המייסדים התמקדו ב"תוכניות חומש" בחזון לטווח ארוך. הכור הגרעיני, הקמת רפא"ל, התעשייה האווירית, ואפילו הכלכלה החופשית. כששיגרו לראשונה את הטיל "שביט 2" האופוזיציה כינתה אותו בלעג "טיל בחירות". כיום אנו מיצרני הטילים הגדולים בעולם, והתעשייה האווירית ורפא"ל ממציאים לנו פטנטים הנמכרים בכל העולם. לא היינו מגיעים לשביתת המורים המיותרת, אילו היו המנהיגים מתמודדים בעוד מועד עם הצורך ברפורמה.

למרבה הצער, זה שנים אין לנו מנהיגות המביטה קדימה. אין די בכך שאהוד אולמרט מתקשר בטלפון לאשה הזקנה שנשדדה באלימות. השאלה היא, מדוע ראשי המדינה לא נערכו בעוד מועד להעניק את הביטחון האישי המתבקש לאזרחים. יש התרופפות מדאיגה בכוח הביצוע בכל תחומי החיים - החל במיגון העורף וכלה בסכנה שיהיה מחסור חמור באספקת חשמל ויהיה צורך לקבל החלטות להגדיל את כושר הייצור. האם יש תוכניות ארוכות טווח לבניית תחנות חשמל ולמיגון העורף בטרם פורענות?

גם בנושא תכנון ארוך טווח יש דוגמאות המצביעות על שלומיאליות מפליגה. מהרכבת לירושלים ועד נתב"ג 2000: גם בוצעו באיחור וגם באופן הדורש מיד התאמה לצורכי הדור הבא. האם נחכה עד שתתרחש תאונה רבת קורבנות, עד שנמל התעופה יתאים את עצמו לצורכי המאה ה-21?

נושאים רבים דורשים טיפול יסודי מתוך מבט לעתיד, האם הם בטיפול? דווח, למשל, שבשנה הבאה אמורים לעלות על הכבישים כ-200 אלף כלי רכב חדשים. פירוש הדבר, שהצפיפות בצירי התנועה תגדל. בקטע זה, כשנשאלת השאלה אם יורחבו הכבישים, עולה מלת הקסם "אין תקציב". במקום ששאול מופז יתפטר מתפקידו במחאה בגין התאונות שיתרבו בכבישים הצפופים, הוא דורש מיולי תמיר להתפטר כשרת החינוך.

הפוליטיקאי, להבדיל מהמנהיג, דואג לשרידותו יותר מאשר לשלום הציבור. ידוע, למשל, שמספר המיטות לנפש בבתי החולים קטן לפי כל סטנדרט מקצועי. האם הממשלה נערכת לחוסר שיהיה בבתי החולים בתוך כמה שנים?

יש נושאים הדורשים החלטות בלחץ של הרגע. אך גם באלה יש הבדל בין המנהיג לבין הפוליטיקאי. כשאולמרט אומר שתוכנית "פינוי פיצוי" היא טובה "אך לא עכשיו", ברור שכפוליטיקאי אין הוא רוצה להתעמת עם המתנחלים. ומדוע לא נענה לדרישה התקיפה של קונדוליזה רייס באנאפוליס לפנות את המאחזים הבלתי חוקיים? כי הוא יודע (כפוליטיקאי), שהוא מעמיד את שרידותו בסכנה, הופך עצמו מטרה לסחיטה. הדבר האחרון שהוא רוצה בעיתוי הזה הוא, שישי וליברמן ישאירו אותו בלי קואליציה.

בניגוד לתחזיות האופטימיות של אולמרט - יש סבירות גבוהה, שבמסקנות הסופיות של ועדת וינוגרד, באקורד האחרון שלה, תוטל האחריות למלחמת לבנון השנייה באופן חד משמעי על אולמרט, והוא עושה ויעשה הכל כדי לשמור על כיסאו. אולמרט וגם אהוד ברק, שיש להם אינטרס משותף להיות ביחד, אינם יכולים לזקוף לזכות ממשלתם שיפור בשום תחום שבאחריותם.

פורסם, כי טילי חיזבאללה מכסים את כל שטחה של ישראל. אולי זה נכון ואולי לא. אך הסכנה העתידית של ירי מעבר למה שסופגת שדרות, קיימת. בתשובה לעתירה של 30 תושבי שדרות, שהמדינה תמגן 800 בתים בעיר, טענה המדינה - לא יאומן - שמעולם לא נקבע, שהמדינה אחראית לתת לאזרח הגנה מוחלטת מפני איומים וסכנות לגוף ולרכוש. שבועיים קודם לכן הכריז אולמרט, ש"לא נמגן את המדינה לדעת". קל לפוליטיקאי לשחק את המנהיג כשחגורת ביטחון שעולה מיליונים מגינה עליו.

לא אולמרט ולא ברק לא נהנים בעת הזאת מאהדה גורפת של הציבור. כפוליטיקאים בעור של מנהיגים הם משדרים שאין על מי לסמוך.