יואל מרקוס, הארץ
האם אתם רואים את אברהם הירשזון, שנידון לחמש וחצי שנות מאסר, חוזר פעם לכהן כשר בממשלה? אם הוא ישרוד את "חוק הקלון", התשובה היא כן. לפחות תיאורטית. אם המערכת הפוליטית מוכנה לעצום עין ולקדם ללא היסוס עסקנים שכתם של שחיתות או חשד לשחיתות דבק בהם, התשובה היא כן.
בימים הקרובים מסתיימות שבע שנות הקלון של אריה דרעי, לאחר שריצה שלוש שנות מאסר בעוון שוחד, מרמה והפרת אמונים. עתה הוא לומד במרץ אנגלית והשמועות מספרות שהוא נערך לרשת את מקומו של אביגדור ליברמן כשר חוץ, אם יוגש נגדו כתב אישום והוא ייאלץ לפרוש מהממשלה. אך צדק היועץ המשפטי כשאמר, שמלכתחילה לא צריך למנות שר שתלויה ועומדת נגדו חקירה משטרתית שעלולה להסתיים בהגשת כתב אישום.
עד כמה שדרעי איש חביב על הבריות, עצם הרעיון שעם המטען הפלילי שלו והצורה שבה טירטר את מערכת עשיית הצדק הוא עשוי לשוב לממשלה - מקוממת. אם הדבר אכן יקרה, ואצלו אין דבר בלתי קביל שלא יכול לקרות, הוא ינטרל את הרושם המהמם שהותירו השופטים, שדנו את הירשזון ושלמה בניזרי לעונשים חמורים, כמפנה במלחמה נגד השחיתות.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש בה "חוק קלון", שנחקק כדי לכסות על חוסר הבושה של הפוליטיקאים. ההנחה שפוליטיקאי, שלקח שוחד והורשע בדין, רשאי עם שחרורו לשוב לתפקיד ממלכתי או ציבורי בגיבוי מפלגתו, זעקה, בצדק, לשמים.
חוק הקלון נועד לכאורה לקבוע מרחק בין ריצוי העונש לבין רצונו של המושחת לשוב לקריירה ציבורית. מצד אחד, אנו רואים שחוק הקלון לא מונע מדרעי לנסות לשוב לשלטון. מצד שני, ראינו את התופעה המוזרה, שחיים רמון - שהורשע בגין סיפור הנשיקה (אירוע שהתרחש שעה לפני שהממשלה החליטה על מלחמת לבנון) - מונה מיד עם ריצוי עונשו לתפקיד משנה לראש הממשלה, והפעם ישר מעבודות השירות שלו בחוות הסוסים. זאת מכיוון שלא חל עליו חוק הקלון. חוק או לא חוק, מדובר פה בחרפה. בינתיים ראש הממשלה שרמון היה המשנה שלו, אהוד אולמרט, נאלץ בעצמו לפרוש וחוזר לסיפור המעטפות. רמון, שהתפטר מהכנסת, עובר לעולם העסקים. אך במדינה שאין בה בושה אל תספידו את עתידו הפוליטי.
הבעיה הבסיסית שמאיימת על המדינה היא שאין לה תרבות פוליטית והמערכת נהפכה עם הזמן לחסרת בושה. דרך ארוכה עברנו מאז שעסקנים מפלגתיים היו מעורבים בשחיתויות בתירוץ שהם עושים מה שהם עושים "למען המפלגה" כאילו. לא עלה בדעתם של אשר ידלין ומיכאל צור - שניהם אפרצ'יקים של העבודה - לחזור לחיים הציבוריים אחרי שריצו את עונשם על מעשי שחיתות. לא משום שלא היה אז "חוק קלון", אלא משום שמפלגתם הקיאה אותם. שני אחרים, השר אברהם עופר ומנכ"ל בנק הפועלים יעקב לוינסון, התאבדו כשנפתחה נגדם חקירה משטרתית. הבושה היא שהביסה אותם. היום אתם רואים שרים וחשובים נכנסים ויוצאים ממחלקת החקירות של המשטרה כשחיוך מטופש מרוח על פניהם - לשדר כאילו שהכל בצחוק.
במדינות מתוקנות נהוג לומר, שהעבריין שילם את חובו לחברה בכלא ועברו אינו צריך לעמוד נגד עתידו. אך אין חפיפה בין הנורמה הציבורית ובין החוק. הסטנדרטים במדינות כמו ארה"ב ובריטניה מאוד קפדניים במה שנוגע לטוהר המידות של הפוליטיקאים. כל מינוי חשוב בארה"ב עובר שבעה מדורי גיהנום של חקירות בקונגרס. הם מפשיטים את המועמדים עירום ועריה. יש הנפסלים על שהעסיקו עוזרת זרה בלי רשיון, או כי היה להם עבר של סמים, הלאמת מס ואפילו מאהבת.
"שילם את חובו לחברה" לא תופס בפוליטיקה. אמירה זו מזכירה את ההלצה על אדם שהכחיש את השמועות שהוא משוגע - וכהוכחה שלף מכתב שחרור מבית משוגעים. שני גזרי הדין החמורים והפעילות האגרסיווית של מערכת אכיפת החוק מקרבים אותנו לעיקרון שלפיו יושרו של איש ציבור צריך להיות מעל לכל ספק. מספיק ודי לשחיתות.