מאת עוזי בנזימן, 'הארץ'

 

כאשר אהרן ברק היה היועץ המשפטי לממשלה, הוא קיבל שורה של החלטות שנגעו לעתידם הפוליטי של אישי ציבור ידועים: הוא החליט להעמיד לדין את אשר ידלין, שהיה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל; הוא הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד שר השיכון, אברהם עופר; הוא הגיש תביעה נגד לאה רבין, רעיית ראש הממשלה. אלו היו החלטות מרעישות שחרצו את גורלם של הנוגעים בדבר. לא זכור שברק מצא לנכון להסביר את מהלכיו או להתנצל עליהם. להפך, הוא דיבר בלשון החלטית, הוא הקרין אמינות וסמכות מקצועית שאין עליה עוררין.
לעומת זאת, היועץ המשפטי מני מזוז מצא לנכון לתרץ את תהפוכות עמדותיו בחקירת התלונות נגד משה קצב. ולא סתם לתרץ אלא להתבכיין. בעיתוני סוף השבוע שעבר הובא מפיו המסר הבא: הוא חש כפיות טובה משום שהוא זה שחשף בעשר אצבעותיו את התנהגותו של קצב בעוד שעיתונאים ופוליטיקאים, שידעו זמן רב על מעללי הנשיא, מילאו פיהם מים; רק החלטתו הפכה את תלונתו של קצב (נגד א' מבית הנשיא) לחקירה נגד הנשיא עצמו, שהובילה להבקעת חומת השתיקה שהקיפה את מעשיו; אם מזוז לא היה מקבל את ההחלטה הזאת, קצב היה מסיים את כהונתו במועדה ואולי אף שב לחיים הציבוריים.
עולם המושגים שנשקף מדבריו של מזוז מחזק את החשש שהוא לא קורץ מהחומר הנכון כדי לעמוד בראש התביעה הכללית. מזוז ידוע ביושרו, בצניעותו, בנועם הליכותיו ובגישתו העניינית, אך משהו פגום בתפישתו את תפקידו. הוא מצטייר לא פעם כמי שמורא השררה נופל עליו. זה היה הרושם שיצר בתחילת כהונתו, בטיפולו בפרשת האי היווני, וכך עולה מהתנהלותו גם עתה, בתיק החקירה של משה קצב.
בנימוקי החלטתו לסגור את התיק נגד אריאל וגלעד שרון נשמע מזוז יותר כסניגורם של החשודים מאשר כמי שנחרץ למצות את החקירה, ובתיק קצב התנהג כמי שאינו בטוח בעצמו וכמי שנותן משקל מוגזם לכבוד המשרה שבה מחזיק הנחקר. קשה לעבור לסדר היום על נקודת מבט של התובע הראשי של המדינה, כשהוא סבור שמגיעה לו הכרת תודה על שהצליח לחלץ מתיק החקירה של קצב כתב אישום צנום, הכרוך בעסקת טיעון ותרנית מאין כמותה. קשה שלא להיות מודאג ממידת תקיפותו האישית של היועץ המשפטי לממשלה וממידת ביטחונו בכישוריו המקצועיים, כשהוא תופש את עצמו כמי שהעז לשרוק במשרוקית בעוד שכל השחקנים והקהל ביציעים שותקים. הציפייה היא שהתובע הכללי יהיה בעל מזג של בולדוג המבקש לבער את הרע, ולא של פודל המייחל ללטיפה משום שהצביע על פינה חשוכה.
אפשר להבין את רצונו של מזוז לתקן את תדמיתו, שנפגעה מהביקורת החריפה שמתח עליו בג"ץ על האופן שבו ניווט את תיק קצב. מה שמטריד הוא טקטיקת ההגנה שבחר כדי ליחצן את עצמו: קורבן לכפיות הטובה של הציבור, רובין הוד חסר תחמושת היוצא יחידי להגן על החוק, מי שראוי להכרת תודתן של הנשים על שההין להעמיד לדין מטרידן מיני סדרתי שהוא גם איש ציבור רם מעלה.
הדימוי העצמי הזה מאכזב; הציפייה היא שהאחראי העליון על אכיפת החוק יהיה מצויד ברוח לחימה, תקיפות אישית, תיאבון גדול למצות את הדין עם בני עוולה ומיומנות מספקת להתמודד עם פרקליטים ממולחים. ליועץ המשפטי לממשלה - לא לעיתונות, לא לפוליטיקאים - היכולת המרבית והכלים האופטימליים לחשוף ולהוכיח עבירות מסוג אלו המיוחסות למשה קצב. אם הוא משתמש בהם ביעילות (ובמקרה הנדון, השאלה בעינה), הוא עושה את המובן מאליו ואינו זכאי לצל"ש. במקום להתעטף ברחמים עצמיים, על מזוז להתמלא בעוז הדרוש כדי למלא כהלכה את תפקידו.


פורסם בעתון הארץ בתאריך- 05/03/2008