תקציר העבודה:

 

על רקע דו"חות מבקר המדינה בעניין מינויים פוליטיים במשרדי ממשלה וביניהם מינויים שנעשו במשרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה, משרד התעשייה והמסחר – ברשות לעסקים קטנים ובינוניים, משרד הבריאות ועוד, ונוכח החשיבות העצומה שאני מוצא במינויים של אנשים ראויים לתפקידים שונים ברשויות השלטון ומוסדות המדינה, בחרתי לבחון באמצעות עבודה זו את יחסו של בית המשפט העליון למינויים הנעשים בשירות המדינה, לרבות בכנסת, בממשלה וברשויות המקומיות באמצעות בחינת ההלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג"צ) במסגרת עתירות שהוגשו לו לפסילת מינוים בשירות הציבורי.
לאחר בחינת 38 עתירות שהוגשו לבג"צ במהלך 40 השנים האחרונות מצאתי, כי ניתן לחלק את הטענות בנושא זה לארבע קבוצות עיקריות:
א. טענות כנגד הכשירות האישית של הממונה לתפקיד בשל עבירות פליליות, או משמעתיות שהורשע לגביהן בעברו ,בשל כתבי אישום שהוגשו ומתנהלים נגדו בהווה, או בשל חקירות פליליות שנפתחו בעניינו, אף אם לא הבשילו לכדי כתב אישום.
ב. טענות כנגד הכשירות האישית של הממונה לתפקיד בשל יחסי קרבה פוליטית, או אישית שלו עם הגורם הממנה ובשל העדר כישורים מיוחדים הרלוונטיים לתפקיד שאליו מונה. במסגרת זו נכללים מינויים של קרובי משפחה, או מקורבים, וכן מינויים פוליטיים.
ג. טענות כנגד כשירות המינוי בשל הימצאותו של הממונה לתפקיד במצב של ניגוד עניינים בין עניין אחר עליו הוא אמון, או בו הוא עוסק לבין הנושאים בהם אמור לעסוק במסגרת התפקיד הציבורי אליו מיועד.
ד. טענות להליך מינוי לא חוקי, מינויים שאינם עומדים בהוראות החוק לייצוג הולם בקרב העובדים בשירות המדינה, מינויים ללא מכרז כדין וכו'.

בכל אחת משלושת קבוצות הטענות הראשונות אשר בהן עוסקת העבודה, נקבעו על ידי בג"צ במהלך השנים הלכות הקובעות מתי מינוי כזה או אחר הינו בלתי סביר באופן קיצוני ולפיכך בטל. הלכות אלה נועדו להוסיף על הוראות החוק הקובעות בשורה של חוקים שונים מתי אדם מסויים אינו כשיר לכהן, או להיבחר לתפקיד מסויים.
הן עושות זאת באמצעות יציקת תוכן ממשי לשיקול הדעת המנהלי שעל כל רשות מרשויות השלטון לשקול בעת שהיא בוחנת את מינויו של פלוני לתפקיד מסויים ברשות מרשויות המדינה.
עילת ההתערבות העיקרית של בג"צ בשיקול הדעת המנהלי של הרשות הינה חוסר סבירות קיצוני בהחלטת הרשות המאפשר לבג"צ לקבוע שהחלטה אינה חוקית ולפיכך בטלה.
בשל העובדה שבג"צ רואה עצמו רשאי להתערב בכשירותם של מינויים על ידי בחינת שיקול דעתה של הרשות המנהלית, הוא מוצא קושי רב להתערב בשאלת כהונתם של נבחרי ציבור כגון חברי כנסת וחברי מועצות מקומיות, ואכן כמעט שאינו מתערב במינוים לתפקידים אלה, בנימוק שהציבור הוא זה שבחר בהם ולפיכך רק לציבור יש את הסמכות להעבירם מתפקידם במידה ואין הם פסולים מכהונה על פי הוראות החוק.
העבודה מנתחת את ההלכות השונות שנקבעו בעתירות, ומנסה להשיב על שאלת המחקר המרכזית, המבקשת לברר באילו נסיבות יקבע בג"צ ששיקול הדעת המנהלי של הרשות, אשר החליטה על עריכת מינוי מסויים הינו בלתי סביר באופן קיצוני ולפיכך החלטת הרשות בטלה וכמותה גם המינוי.

 

לקריאת התקציר, הסיכום וניתוח ממצאי המחקר לחץ כאן