* ציטוטים מתוך החוברת "דפוסים של שחיתות וחריגה מנורמות מקובלות במוסדות ציבוריים בחברה הישראלית – מקורות עיתונאים ומסמכים" (בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, עורך ראשי ראובן כהנא, 1984):

טענות נגד אהרון אבו חצירא בדבר ניצול תפקיד שר הדתות לרעה (1979)

"...יריבים במפד"ל טוענים, כי אהרון אבו חצירא ייעד לעצמו את משרד הדתות בראותו בו מקור לא אכזב לפיתוח עוצמה אישית והשפעה בשורות הממסד התורני. המשרד מחלק במישרין הקצבות כספיות לשורה ארוכה של בתי כנסת, ישיבות, כוללים, מכונים למיניהם ומוסדות תורניים אחרים – ובעל המאה הוא, כידוע, בעל הדעה. יתרה מכך, ריכז בידי שני נאמניו אלה את עיקר הסמכויות, ובכלל זה את השליטה על ההקצבות הכספיות תוך נטרול המנכ"ל, הסמנכ"לים, המבקר הפנימי ואחרים."

י. שביט, "אהרון אבו חצירא: מים שקטים"
דבר, 19.10.1979

פרשת ידלין (1977)
* "לאחר שתפרוץ 'פרשת ידלין' יתברר כי מערכות הביקורת החיצונית של ההסתדרות והביקורת הפנימית של מוסדות הפיקוח של קופ"ח היו תמימות ואיפשרו, על כן, לידלין לעשות ככל העולה על רוחו, באין פוצה פה".

א. אבנרי, 1977: המפולת
ת"א, הוצאת רביבים, עמ' 449

* בית המשפט העליון דחה ערעור אשר ידלין (1977)
אשר ידלין הגיש ערעור בפני בית המשפט העליון על חומרת עונשו. סניגורו טען שהוא לא נהנה מכספי השוחד, אלא העבירם למפלגת העבודה, כחלק מסכומים אחרים שהזרים לטענתו לקופת המפלגה.
נשיא בית המשפט העליון והשופטים דחו את הערעור בכך שלדבריהם "הפסול הדבק בנטילת כסף או בקבלת טובת הנאה אחרת בעד מטלות הקשורות בתפקיד רשמי או ציבורי אינו נרפא על ידי כך שכסף זה הועבר לאחר מכן למטרות מפלגתיות או אפילו למטרות צדקה".
הארץ, 19.10.1977.





פרשת "נתיבי נפט" ומרדכי פרידמן (1971)

"... התפקיד (הממלכתי) של טיפול בענייני הנפט בסיני הוטל על מר מרדכי פרידמן עם תום מלחמת ששת הימים על ידי מר דב בן דרור שכיהן אז כחשב כללי ...לצורך המשימה שהוטלה על מר פרידמן הוקמה בהנהלתו חברה ממשלתית בשם "נתיבי נפט". מר פרידמן היה באותה שעה מנהלו ובעליו של מפעל פרטי לקידוחים... ואמנם לפני כשלוש שנים עמד מר פרידמן בפני שאלה של ניגוד אינטרסים, אותה הציג בפני שני ממוניו ה"ה צבי צור וד"ר צבי דינשטיין... ד"ר דינשטיין עודד אותו לפתור את בעייתו על ידי מכירת ציוד מפעלו הפרטי לחברה אחרת..."
הציוד נמכר ל"חברה פרטית ("מדבר") שהייתה מעוניינת להמשיך לקבל עבודות מטעם נתיבי נפט, קנתה את הציוד ממפעלו הפרטי של המנהל שבו היה תלוי אם תמשיך לקבל עבודות או לא. על כן כאשר זו שילמה למר פרידמן מחיר שתואר בדו"ח בן זאב כ"עסקה רווחית למדי" (רווח של 200,000 דולר), היה זה אך טבעי שחרושת השמועות והרינונים תתפתח. שכן אף אם הייתה זו עסקה כשרה שבכשרות, קשה לומר שיסודותיה נוצקו על בסיס בריא מבחינה ציבורית".

י. מרכוס, "יד רוחצת יד: פרשת מרדכי
פרידמן מפיצה יותר ריח מאשר נפט"
הארץ, 2.11.1971


למפקדי צה"ל חוקים משל עצמם (1981)
"פרשת קצין משטרה צבאית ראשי, ברוך ארבל, מעמתת אותנו עם מערכת מושגים שאולי היכתה שורש בצה"ל תחושת כוח, גאווה והתנשאות גרמה למפקדים מסויימים לחשוב שהם נמצאים מעבר לכל משמעת, ושהם מסוגלים לחיות לעד על פי הקוד הפרטי שלהם

נ. ברנע, "צה"ל-תחום הדמדומים"
מוניטין, נובמבר 1981


ההתנכלות לחושפי שחיתויות- לא דבר חדש
* הצעת חוק פרטית להגנה מפני התנכלות לעובדי ציבור חושפי שחיתויות (1979)
"... היום תועלה בכנסת לדיון הצעת חוק פרטית – חוק לתיקון דיני המנהל הציבורי (הגנה על עובדי ציבור), שהוכנה על ידי ח"כ אמנון רובינשטיין מסיעת "שינוי". הצעת חוק זו נועדה למנוע מצב בו עובד ציבור המתריע נגד מעשה שחיתות או מעשים בלתי חוקיים, נחשף למעשה נקמה או אף לפיטורים מצד הממונים עליו נגדם התלונן.
.. בשעה שהגיש עובד הציבור תלונה זו הוא נתון להגנתו של היועץ המשפטי שיוכל למנוע צעדי תגמול נגד העובד כך שלא ניתן יהיה לפטרו או להציק לו בצורה אחרת בשל התלונה שהגיש. היועץ המשפטי, יוכל להורות שהעובד לא יושעה או יפוטר אלא בהסכמת היועץ המשפטי."


ז. יפת, "הצעת חוק פרטית למניעת
התנכלות לעובד ציבור המתריע על
שחיתות".
הארץ, 4.7.1979

** "...יש להניח, על כן, שקבלת החוק שהוצע בכנסת הייתה מונעת מאנשים החשים אחריות לגורלה של המדינה – ולכספיה – את הצורך להדליף, העובדות היו נבדקות על ידי גוף מוסמך, החיסכון למדינה היה אולי ניכר ביותר, ובעיקר במשך הזמן היו נסתמים מקורות הדליפה. יש להניח כי כוח ההרתעה של חוק כזה היה בעל משמעות מכריעה בחיסול העובדות המודלפות.

אחת הדוגמאות בקבורתה של הצהרת כוונות הייתה הצבעתה של הקואליציה בכנסת לדחות את הצעת החוק של אמנון רובינשטיין, שנועד לגבש כלי מרכזי בחיסול שחיתויות ומעשים שלא ייעשו בממשל ובמוסדות הציבור."
ש. ארליך, "הנזק שנגרם לרשות"
הארץ, 13.9.1979

מאבק ציבורי להגנה על חושפי שחיתויות מפני פיטורים וקיצוץ סמכויות (1980)

"...לשכת המבקרים הפנימיים בישראל, החליטה לצאת למאבק ציבורי, במטרה להגן על מבקרי פנים שחשפו באחרונה מעשי שחיתות במקומות עבודתם, וסבלו כתוצאה מכך מאיומי פיטורים ומקיצוץ בסמכויותיהם".
נעשה שימוש בדרכים שונות להצרת צעדיהם של מבקרים פנימיים שחשפו בשנה האחרונה מעשי שחיתות בארבעה גופים ציבוריים גדולים, ביניהן "פגיעה בתדמית המבקר והעמדתו כמי שאינו יודע מה הוא סח ולעיתים אף ניסיונות לגרום לפיטוריהם."

"מבקר פנימי החושף מעשי שחיתות
במקום עבודתו צפוי לפיטורים"
ידיעות, 31.8.1980