ברגע האחרון לפני סגירת הרשימות, ח"כ גדי יברקן, שכיהן בכנסת מטעם סיעת "כחול לבן", החליט שהוא עובר למפלגת הליכוד. אך על-פי מה שפורסם, לא מדובר כאן בשינוי אידיאולוגי פתאומי שעבר על הח"כ יברקן – אלא אך ורק בעניין של רדיפה אחר הכסא, שדרוג המעמד וקידום האינטרס האישי. כל מה שרע בפוליטיקה של השנים האחרונות – במעשה אחד.
עפ"י מה שפורסם, ח"כ יברקן אמר שקיבל הצעה טובה יותר ממפלגת הליכוד – שדרוג למקום 20 ברשימה – ואיים על ראשי מפלגתו שאם לא יענו על הצעה זו בהצעה טובה יותר – יערוק למפלגה השנייה. מי שיקרא את הדברים ללא הקשר עלול לחשוב שאנחנו מדברים כאן על מכירת רכב או דירה, אבל אנחנו מדברים כאן על כהונה בכנסת ישראל – קודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית. כהונה שאמורה להיות סביב ייצוג הציבור, דאגה לאינטרס הציבורי, אידיאולוגיה, עקרונות וערכים.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שדבר מעין זה קורה בפוליטיקה הישראלית. עריקה ממחנה למחנה הייתה תופעה בזויה בפוליטיקה הישראלית עוד בשנות החמישים וכונתה "כלנתריזם" על שמו של רחמים כלנתר שערק מסיעה לסיעה בעיריית ירושלים תמורת אתנן פוליטי. גם המקרה של ח"כ יברקן הוא כלנתריזם מובהק – מעבר ממפלגה למפלגה תמורת הטבה אישית בלבד – ללא שום סיבה אידיאולוגית או ערכית.
בשנת 1990 הובילו שמעון פרס וחיים רמון ממפלגת העבודה תרגיל פוליטי מכוער שזכה בציבור לכינוי "התרגיל המסריח", כשניסו להדיח את יצחק שמיר (מהליכוד) מראשות הממשלה. במסגרת התרגיל, שכנעו רמון ופרס חברי כנסת מהליכוד לערוק ממפלגתם ולעבור למחנה של מפלגת העבודה במהלך אופורטוניסטי וללא שמץ של אידאולוגיה. הכלנתריזם הבוטה הביא אז למחאה ציבורית נרחבת תחת הכותרת "מושחתים – נמאסתם" – מחאה שהביאה להקמתה של התנועה לאיכות השלטון, שזה היה המאבק המכונן שלה. הציבור נגעל מהמהלך הציני של פרס ושאר הפוליטיקאים המעורבים בתרגיל.
גם היום, הציבור צריך להזכיר לנבחריו שהוא שולח אותם לכנסת בשביל לייצג אותו, לדאוג לצרכיו, לממש את ערכיו – ולא בשביל לדאוג לקידומם האישי.
